שטיין לודביק ע"י ינצי שטיין ואח' נ' ארטנובה בע"מ ע"י מנדל חיים

פסק דין

התובעים, בעלי הזכויות בלול ששטחו כ- 290 מ"ר במושב בית נקופה (להלן – המושכר), השכירו אותו לנתבעת, חברה העוסקת ביצירת ציורים מסיבים אקריליים, אשר הפעילה בו את בית היוצר שלה.

לפי הנטען בכתב התביעה נחתם הסכם השכירות בין התובע והנתבעת ביום 22.9.97, וביום 22.9.06 הוסכם בין הצדדים על הארכת ההסכם בשנה נוספת ועל עוד שנת אופציה, כך שתקופת השכירות הסתיימה ביום 22.9.08. לטענת התובעים, המיוצגים על ידי בנם, יהודה שטיין, סירבה הנתבעת להתפנות מהמושכר עם תום תקופת השכירות והמשיכה לשהות במושכר למרות הודעותיהם בכתב ובעל פה על סיום ההסכם.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא שילמה באופן סדיר את דמי השכירות בגין התקופה בה הוסיפה לשהות במושכר, וכי גם דמי השכירות ששילמה היו נמוכים בהרבה ממחיר השוק באותו זמן. עוד טוענים התובעים כי בשל הישארה של הנתבעת במושכר נמנע מהם להגיש תכניות להרחבתו בהתאם לתכנית הקיימת במינהל מקרקעי ישראל.

עוד נטען בכתב התביעה כי כאשר חודש ההסכם בשנת 2006 סיכמו הצדדים בעל פה כי דמי השכירות יעמדו על סך של 7,500 ₪ לחודש, אולם הנתבעת עשתה דין לעצמה ושילמה לתובעים סך של 5,500 ₪ בלבד לכל חודש.

לבסוף נתבע פיצוי בגין אבדן זמן, אבדן ימי עבודה, נסיעות, טלפונים והתייעצויות עם עו"ד, שנגרמו לתובעים כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת.

לטענת הנתבעת היא שהתה במושכר כדין, עד ליום יציאתה ממנו, ושילמה את דמי השכירות שהיה עליה לשלם. הנתבעת מודה כי לא העבירה לתובעים תשלום עבור החודשים האחרונים לשהותה, אך זאת, לטענתה, בשל קיזוז תשלומים עודפים שהעבירה לתובעים בעבר.

גובה דמי השכירות

לפי הסכם השכירות, שנחתם ביום 22.9.97, הושכר המושכר לנתבעת לתקופה של שלוש שנים, עם אופציה להמשיך ולשכור את המושכר לשתי תקופות נוספות של שלוש שנים. כעבור תשע שנים, ביום 22.9.06, חתמו הצדדים על הסכמה להאריך את ההתקשרות לשנה נוספת עם אופציה להמשך גם בשנה שלאחריה.

בכתב התביעה נטען, כאמור, כי כאשר הוארך ההסכם בשנת 2006 סיכמו הצדדים כי דמי השכירות יעמדו על סך של 7,500 ₪ לחודש, וכי בפועל שילמה הנתבעת לתובעים סך של 5,500 ₪ בלבד לחודש (סעיף 13 לכתב התביעה). אולם במקום אחר (סעיף 31 לכתב התביעה) טענו התובעים כי בתקופת הארכת הסכם השכירות נקבע בין הצדדים כי דמי השכירות יעמדו בשנה הראשונה להארכה על סך של 5,500 ₪ ובשנה השנייה תהיה העלאה בסך של 2,500 ₪ נוספים ודמי השכירות יעמדו על 8,000 ₪. גרסה שלישית מטעם התובעים עלתה בעדותו של יהודה שטיין (עמ' 2 לפרוטוקול), ולפיה משנת 2005 משלמת הנתבעת דמי שכירות בסך 1,500 דולר לחודש.

לטענת הנתבעת, בהתאם להסכם השכירות עמדו דמי השכירות על סך של 900 דולר בתקופת השכירות הראשונה, 990 דולר בתקופת השכירות השניה ו- 1,089 דולר בתקופת השכירות השלישית. לאחר הארכת ההסכם בשנת 2006 הועלו דמי השכירות, החל מינואר 2007, לסך של 1,189 דולר. עוד טוענת הנתבעת כי החל מחודש נובמבר 2007, מתוך התחשבות במצוקה כלכלית זמנית של התובעים, החליטה מיוזמתה ובהסכמת התובעים להעביר לתובעים את דמי השכירות החודשיים לפי שער קבוע של 4.625 ₪ לדולר, דהיינו 5,500 ₪, למרות ששער הדולר היה במגמת ירידה, מתוך כוונה שההתחשבנות על ההפרשים תתבצע בסוף השנה.

אני מעדיפה בעניין זה את גרסת הנתבעת שהיתה סדורה וברורה. גרסה זו אף נתמכת בהעתקי השיקים עבור דמי השכירות, שצורפו כנספח ט' לכתב ההגנה. הסכומים המופיעים בהעתקי השיקים אינם תואמים אף לא אחת מהגרסאות שהציגו התובעים באשר לגובה דמי השכירות ששולמו להם.

בהיעדר גרסה אלטרנטיבית של התובעים המסבירה מדוע החל מחודש נובמבר 2007 החלו הנתבעים לשלם סך קבוע של 5,500 ₪, אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה שילמה סכום קבוע עקב מצוקת התובעים תוך הסכמה כי בהמשך תיערך התחשבנות בנוגע לסכומים ששולמו ביתר.

הארכת ההסכם בסוף שנת 2008

הנתבעת פינתה את המושכר ביום 31.7.09.

לפי כתב התביעה, ביום 22.9.06 הוארכה תקופת השכירות עד ליום 22.9.08, ואז הסתיימה תקופת השכירות. כך גם נטען במכתבים שנשלחו אל הנתבעת על ידי בא כוחם של התובעים (נספחים ג' וה' לכתב התביעה).

לטענת הנתבעת הוארכה תקופת השכירות עד ליום 31.12.08 ולא עד ליום 22.9.08.

מהסכם השכירות (נספח א' לכתב התביעה) עולה כי הוא נחתם ביום 22.9.97, אך תקופת השכירות החלה ביום 1.1.98. בהסכם נקבעה תקופה של תשע שנות שכירות (שלוש שנים ואופציה לשתי תקופות נוספות של שלוש שנים), ובשנת 2006 היא הוארכה בעוד שנתיים (שנה ואופציה לשנה נוספת). תקופת השכירות אמורה היתה להסתיים, אפוא, ביום 31.12.08. כך משתמע גם ממכתב התובע מיום 11.12.08 (נספח ב' לכתב התביעה), המופנה לנתבעת, בו נכתב כי "לידיעתכם, הסכם חוזה השכירות יסתיים ביום 31.12.2008".

לטענת התובעים נשלח מכתבו הנ"ל של התובע אל הנתבעת בדואר רשום, אך זו נמנעה מלקבלו. לטענת הנתבעת לא הגיע המכתב לידיה.

לטענת התובעים, חודשיים לפני סיום תקופת השכירות הודיע בנם יהודה לנתבעת כי בכוונתו להעלות את דמי השכירות לסך של 10,000 ₪ שכן זהו שווי השוק הנכון והמקובל אצל בעלי משקים אחרים, ומאחר והנתבעת הודיעה לו כי אין בכוונתה לשלם סך זה, הודיע לה כי אין בכוונתו לחדש עמה את הסכם השכירות וכי עליה לפנות את המושכר לכל המאוחר ביום 31.12.08.